כל מה שאתה צריך זה ספר של ג'ורג' מרטין

נכתב ע"י נהדי לזר 
פורסם במקור בפורום הביטלס בנענע ב-20/09/07

"All You Need Is Ears", הספר האוטוביוגרפי של ג'ורג' מרטין, הוא ספר חכם ומעניין כמו האיש עצמו. עיקר העניין בו מתפצל בין הצצה לאופן בו מרטין חווה את תקופת הביטלס, לבין פריסת משנתו של מרטין בכל הנוגע למוסיקה וסאונד.

מרטין ועורך הספר, ג'רמי הורנסבי, לא טיפשים. מרטין עשה אינספור דברים נפלאים וחשובים בחייו – הוא הפיק אלבומי מערכונים לפיטר סלרס, הוא גילה את סילה בלאק, הוא הפיק את האלבום הטוב ביותר של ג'ף בק (Blow By Blow, מומלץ בחום אגב), הוא כתב מוסיקה לג'יימס בונד, הוא הקים את אחד האולפנים החשובים באנגליה וכן הלאה. אבל בתכל'ס, כולנו יודעים למה הספר הזה שוכב לי על המדף, וזה לא העניין הרב שלי בג'ף בק. ועל כן, הספר מתמקד בביטלס, אבל קופץ באופן אסוציאטיבי וחלק לכל מיני סיפורים מהפקות אחרות שמרטין עשה בחייו. בהחלט פתרון טוב, שמשאיר את הספר בפוקוס על הביטלס, אך מבלי לפספס את האספקט האוטוביוגרפי שעוסק במרטין.

הביטלס תמיד דיברו על כך שעם כל הכבוד למרטין, הוא היה "מדור אחר" (מרטין יליד 1926. הביטלס ילידי תחילת שנות ה-40). הם היו "התלמידים המופרעים" והוא היה "מנהל בית הספר" שמנסה למשמע אותם, אך לשווא. הוא תמיד מתואר כג'נטלמני, מאופק, שקט נטול כריזמה ומרוחק, והספר מאשש את האבחנה הזו, אך הוא עושה זאת בין השורות. מרטין עצמו דווקא מציג את עצמו רוב הזמן כמעט כ"אחד מהחבר'ה". הוא ללא ספק תופס את עצמו כהרבה יותר טמפרמנטי מאשר אחרים תופסים אותו. הספר נפתח בתיאור של אירוע בו הוא לטענתו התפרץ אל חדר המלון של הביטלס ב-1963 לאחר שהם הבריזו לו מסשן, והחל לשטוף אותם בצרחות, וקרא להם Bastards. עם כל הכבוד, קשה שלא להטיל ספק בסיפור הזה, שנשמע כאילו הוגזם למטרות דרמטיות. מרטין צורח? מרטין מעז לכנות את האווזה שמטילה ביצי זהב "בני זונות"? הספר שזור בסיפורים כאלה, שבעיקר יוצרים אצלי את הרושם שמרטין מנסה לנכס לו בכוח מקום דומיננטי יותר בסיפור של הביטלס, ומנסה להיראות יותר חלק מהדור הצעיר הזה שכבש את העולם, ודווקא המלאכותיות של הסיפורים האלה מחזקים את הרושם שהוא לא יודע על מה הוא מדבר, ושהוא באמת לא היה חלק מהם (העטיפה המצועצעת של הספר, שמנסה להיות צעירה וצעקנית למרות שמרטין עצמו ממש לא היה כזה, רק מחזקת את הרושם הזה).

זה תמוה בעיקר מאחר ואין צורך להפריז בתפקידו בביטלס: הוא זה שהסכים לתת להם צ'אנס. הוא זה שהפיק אותם. הוא זה שזיהה את הכשרון שלהם. הוא זה שזרם עם היציאות הביזאריות ביותר שלהם, והשלים אותן עם הרקע הקלאסי שלו. הוא זה שאחראי לעיבודים התזמורתיים הבאמת מיוחדים שלהם, ולשבירת המחסום בין מוסיקת פופ למוסיקה אמנותית. אם הוא היה חלק מהם כפי שלפעמים נראה שהוא היה רוצה להיות, אולי הוא לא יכול היה לספק להם את האוזן החיצונית הזו.

הג'נטלמניות והאיפוק שמרטין כל כך מנסה לשבור לאורך הספר מתבלטים גם באמצעות מה שלא כתוב בו: מרטין לא מזכיר בכלל את תקופת "האלבום הלבן" על מריבותיה ומתיחויותיה, לא מרמז בכלל על כך שהוא נטש בעצמו חלק מהסשנים בתקופה הזו והפקיד אותם בידי הטכנאים, ולא מוציא מילה על הפיאסקו של "Let It Be". קשה שלא להרים גבה או שתיים בגלל זה.

מה בכל זאת יש בספר? את הביוגרפיה המקוצרת של מרטין, שכוללת כמה פרטים מפתיעים (כמו למשל את העובדה שהוא התחיל ללמוד מוסיקה בשלב מאוחר יחסית, בגיל 22, ולא מילדות כפי שאפשר היה לצפות); את סיפור הפקותיו הראשונות ב-EMI; אין סוף לכלוכים על EMI, מלפני תקופת הביטלס ועד הרבה אחרי הפירוק; הסברים פשוטים בגובה העיניים על סאונד, הקלטה, טכניקות וגישה להפקה מוסיקלית; על אולפני AIR שהוא הקים ומנהל; על הפקות שונות שהוא עשה לאורך השנים; והחלק הכי מעניין, כמובן, על עבודתו עם הביטלס ויחסיו עימם.

מרטין מנסה לשמור על צניעות. פעם אחר פעם הוא מזכיר שהוא יכול היה להיות מיליונר, ושהוא שמח שהוא לא. בפעם השמינית שהוא מציין את זה זה כבר מעורר תהיות. האמירה המעניינת ביותר בקשר לעבודתו עם הביטלס נוגעת להתפתחות היחסים בינהם. הוא אומר שאם בהתחלה הם היו כמה חבר'ה שהוא הוביל וקבע בשבילם מה יהיה סינגל, איך לעבד את השירים ואילו שירים יהיו באלבום, הרי שבהמשך הדרך הוא הבין ש"הם הכשרון האמיתי", ולקח מושב אחורי. במקום להוביל אותם, הוא עבר לשרת אותם, אך לטענתו ללא שמץ של מרמור, אלא מתוך הכרה בגדולתם. עד כמה זה נכון – קשה לומר. מנקודת מבט מפוייסת של אדם מבוגר, יתכן שהוא אכן מרגיש כך כיום. אך בכלל לא בטוח שבזמן אמת זה היה כך.

ולמרות הצניעות והיובש הבריטי המאפיין את הספר, ישנן בספר כמה נקודות בהן מרטין לוקח קרדיט על דברים, או משמיט קרדיט מאחרים.
את Tomorrow Never Knows, אחד ההישגים הטכניים הגדולים ביותר של הביטלס, הוא מאזכר בדרך אגב בשורה אחת מבלי להתייחס להברקות של הטכנאי הצעיר ג'ף אמריק בשיר הזה (אמריק, אחד האנשים העיקריים האחראים לסאונד של הביטלס, מאוזכר בספר 8 פעמים, לרוב כבדרך אגב).
בנוגע ל-Mr. Kite הוא מספר סיפור שלם על איך הוא הגה רעיון מטורף לחתוך סלילים של אפקטים לחתיכות קטנות ולחבר אותן באופן רנדומלי, כדי ליצור את הבלאגן שנשמע לקראת סוף השיר, ואיך הטכנאי חסר השם שהיה לצידו היה משוכנע שהוא השתגע. אלא שלטכנאי הזה היה שם, וקראו לו (כן, ניחשתם) ג'ף אמריק, והוא דווקא זוכר את זה אחרת לגמרי: ג'ורג' אכן המציא רעיון מטורף שכזה, אלא שזה היה שנה לפני כן, ב"צוללת צהובה". הרעיון לעשות את זה גם ב-Kite היה של אמריק. הוא גם היה אחראי על הביצוע.
כשמגיעים ל-"A Day in the Life" מרטין טוען שאורגזמת הסאונד התזמורתית שבאמצע ובסוף השיר התבססו על רעיון כללי של לנון, שגובשו לצורה ברורה על ידיו. אמריק ומקרטני מציינים דווקא שג'ון ופול הם אלו שגיבשו את הרעיון הסופי, ושמרטין רק ביצע פקודות (פול אף מגדיל לעשות וטוען שהרעיון בכלל היה שלו ולא של ג'ון). מרטין גם טוען שהוא זה שהחליט לקחת חצי תזמורת סימפונית ולהקליט אותה כמה פעמים כדי לקבל אפקט של תזמורת מלאה, בעוד שכל העדויות האחרות טוענות שבתור פקיד EMI ממושמע הוא החמיץ פנים למשמע הרעיון היקר.
אפשר לעבוד שעות על ההבדלים בין העדויות של מקרטני, אמריק ומרטין (אלה השלושה שאת ספריהם קראתי עד כה), וקשה לומר מי מהם יותר מדוייק. נטיית הלב שלי היא להאמין לאמריק, הן מאחר והספר שלו כתוב בפירוט שמעיד על זכרון אדיר לפרטים קטנים, או על כך שהוא כתב יומן לאורך התקופה, הן מאחר והספר שלו לא משפריץ אגו כמו הספר של מקרטני, והן מאחר ואין בו את הג'נטלמניות המתחסדת לעיתים של הספר של מרטין.

הספר נחתם בפרק דיי מביך, שחבל שלא ירד באחת ההוצאות המחודשות (הספר נכתב במקור ב-1979), בו מרטין "חוזה" את פלאי ההקלטה הדיגיטלית, ומתאר עולם עתידני מופלא בו תקליטים ייקראו ע"י קרני לייזר והסאונד הדיגיטלי ישנה את העולם. כל התחזיות שלו בסך הכל דיי מדוייקות ומעידות על הבנתו הרבה בתחום, אבל כיום, כשכל בן 16 יכול להקים אולפן ביתי בקלות יחסית, ההתלהבות מהתחזיות האלה היא מעט מביכה לקריאה.

בסך הכל, הספר של מרטין הוא בפירוש ספר מומלץ, גם אם הוא משאיר טעם של החמצה בפה. הצנזורה העצמית שלו שמבצבצת מבין השורות מבאסת קצת. חוסר ההתעמקות שלו במקורות ההשראה שלו לעיבודים (הוא לא מזכיר למשל את הפסקול של "פסיכו" של ברנרד הרמן בתור השראה ברורה ל"אלינור ריגבי"), או היעדר ניתוח של החידושים שהוא עצמו הביא (כמו למשל החיבור בין מוסיקת פופ, מוסיקה קלאסית ומוסיקה הודית שיש ב-I Am The Walrus) מאוד מצערים – זו נקודה אחת שבה הוא בפירוש צנוע מידי. ההתייחסויות שלו לסאונד לעומת זאת מרתקות, וכדאיות לקריאה גם למי שלא מתעסק בתחום. ובעיקר – יש כאן סיפור של אחד האנשים החשובים ביותר בתולדות המוסיקה המודרנית. גם אם הספר לא אמין ולא מעמיק לפרקים, הוא עדיין מספק הצצה חשובה אל עולמו של ג'ורג' מרטין.

***

בשורה התחתונה, הספרים של אמריק ומקרטני מומלצים יותר.

הספר של אמריק, Here There And Everywhere הוא עדיין הספר המפורט, המדויק והמעניין ביותר שקראתי על הביטלס. הוא נוגע בהכל, החל מהיחסים בינהם, דרך האופן בו הם פיתחו רעיונות מוסיקליים, לרבות צורת העבודה המהפכנית שלהם באולפן, והוא נותן פרספקטיבה הן מתוך הלהקה והן מתוך הצוות הטכני ששירת אותם.
Many Years From Now של מקרטני ובארי מיילס מציג גרסה מאוד מסולפת של תקופת הביטלס (הידועה גם, כך עולה מהספר, כלהקת הליווי של פול מקרטני), אך הוא ממקם אותה בקונטקסט תרבותי רחב מאוד, ומצייר את תקופת הסיקסטיז בלונדון בפירוט שמאוד עוזר להבין את העולם בו הביטלס פעלו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה נהדי לזר, עם התגים , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על כל מה שאתה צריך זה ספר של ג'ורג' מרטין

  1. חופשת סקי הגיב:

    זהו באמת ספר מעניין שכדאי לקרוא אותו.

  2. פינגבאק: בריאן אפשטיין | מאמרי פורום הביטלס

  3. פינגבאק: ספרות ביטלס | מאמרי פורום הביטלס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s