הספר של ג'ף אמריק – להיות זבוב על הקיר באבי רוד

נכתב ע"י אמיר דותן 
פורסם במקור בפורום הביטלס בנענע ב-09/01/08

הכותרת האמיתית של הספר המופתי הזה היא Here, There and Everywhere – My life recording the music of The Beatles אך התיאור זבוב על הקיר מתאר בצורה הטובה יותר את ההרגשה תוך כדי הקריאה של הספר הזה. ג'ף אמריק, לצד ג'ורג' מרטין והטכנאי נורמן סמית' אותו הוא החליף ב-1966 היו שלושת אנשים שהיו אחראים לסאונד של הביטלס מהיום הראשון עד התו האחרון של -Abbey Road.

אמריק הג'ינג'י מצפון לונדון התחיל לעבוד ב-EMI לפני שעוד מלאו לו 16 ובשנת 1963 הוא כבר סייע בהקלטות של הביטלס. הוא היה שם כשהם השמיעו בפעם הראשונה את I want to hold your hand והיה שבוי בקסם של הלהקה כמו רוב בני דורו באותה תקופה. מ-1963 עד 1966 הוא מילא תפקידים טכנים שונים בחברה כאשר הזדמן לו להיות עוזר טכנאי בכמה הפקות אלבומי ביטלס (בעיקר ב-1964).

ב-1966, נורמן סמית', שהיה הטכנאי הראשי בהקלטות הלהקה לאורך תקופת הביטלמניה החליט שהוא מעדיף להפיק בעצמו להקה מתחילה ומבטיחה אותה גילה (פינק פלויד) לאחר שג'ורג' מרטין הבהיר לו שהוא לא יוכל גם להפיק וגם להיות טכנאי. היורש שלו היה ג'ף אמריק שלאחר התרגשות רבה מאוד קיבל על עצמו את התפקיד ממש לפני תחילת העבודה על רבולבר. אם זאת לא טבילת אש, אני לא יודע מה כן.

הספר מתאר בצורה מרתקת וכובשת את התקופה של אמריק ב-EMI כאשר הדגש המתבקש הוא על ההקלטות של הביטלס. הוא היה אחד מהמעטים ביותר שהעבירו שעות, שבועות וחודשים עם הביטלס באולפן ביחד עם ג'ורג' מרטין, מל אוואנס, ניל אספינל ועוזרי טכנאי שונים. כאשר הספר התפרסם לראשונה חששתי שהוא יהיה טכני מידי, כי הוא בכל זאת נכתב מנקודת מבט של טכנאי הקלטות, אך אין ספר יותר נח ולא מאיים לקריאה. אמריק ושותפו לכתיבה השכילו למזער את הפרטים הטכנים למינימום אפשרי וכל היבט טכני מתואר בגובה העיניים בצורה פשוטה וקצרה שמותירה את הקורא עם התגובה הנלהבת: "איזה מלך!!".

אמריק מתאר את התקופה שלו באבי רוד ואפשר עדיין לשמוע את ההתלהבות של בן ה-16 בקול שלו. התיאורים שלו מחיי היומיום באולפן והקלטות שירים שונים מרתקים ומתעלים על כל ספר "ניתוח הקלטות ביטלס" שיצא לי לקרוא כי זה הבן אדם שפאקינג חיבר ומיקם את המיקרופונים, מיקסס וערך, היה עד לשיחות ולחזרות וטעם ממקור הראשון את הסשנים. אי אפשר לנצח את זה. הוא ממקם את הקורא בסטודיו 2 לצד הפסנתר עליו ג'ורג' מרטין, ג'ון, פול וג'ורג' מעבירים שעות בכדי לחדד את ההרמוניות של This boy. אפשר להרגיש את ההלם הקולקטיבי כאשר אנשי הובלה מניחים מיטה באולפן לתוכה קופצת יוקו לבושה כותונת לילה וטיארה ב-1969 אחרי התאונת דרכים בה היתה מעורבת עם ג'ון.

האבחנות של אמריק לגבי הלהקה וכל אחד מהחברים בה חדות כמו סכין והוא לא חוסך במחמאות וביקורת. הוא גורם לקורא להבין שהקסם של הביטלס היה תוצאה של שעות על גבי שעות של חזרות באולפן או תוצאה של מקריות מוחלטת. הגדולה של הספר שלו היא תיאור ההתפתחות וההדרדרות של הלהקה לאורך השנים. אפשר לחלק את הספר לשלושה חלקים:
1) שנות הביטלמניה – צחוקים ושיגועים באולפן. אחוות לוחמים ליוורפולית קיצונית וסשנים קצרים ואפקטיבים שהניבו סינגלים במהירות הבזק.
2) 1966-1967 – אין ספור האילתורים באולפן, פריצת הגבולות, הנסיונות, היצירתיות, שבירת הכללים, המצאת הכללים מחדש והגעה לשיאים שמהדהדים עד היום.
3) 1968-1969 – הריקבון והמתחים הבלתי נסבלים. וויכוחים צעקות ושנאה הדדית שגרמו לאמריק לנטוש את הסשנים של האלבום הלבן לפני שהוא בעצמו הגיע למצב של התמוטטות עצבים מהאווירה הקשה ורוויית הסלידה שאיפיינה את ההקלטות.

הפתרונות שאמריק סיפק בשטח בשנות השיא (1966-1967) מרתקים ומראים כמה תושיה ויצירתיות היו לטכנאי הצעיר הזה שהיה באותו ראש של הביטלס ושש תמיד לנסות דרכים חדשות להקליט ולעשות מוזיקה. הוא זה שהציע להקליט את הקול של לנון דרך רמקול הלזלי המפורסם ב-Tomorrow never knowns לאור הדרישה של לנון להשמע כמו הדאליי לאמה היושב על ההר. זהו למעשה היה האילתור הראשון שלו כטכנאי ראשי וניכר שהוא עבר את ה"אודישן" הזה בהצלחה.

התיאורים משנת 1968 והלאה קשים ולא מפתיעים. הם לא מחמיאים לאף אחד. אמריק מציין שמ-1966 כשכל אחד בלהקה שם את עצמו לפני הלהקה זאת היתה תחילת ההדרדרות שהגיעה לשיא בהקלטות של האלבום הלבן. אם ב-1967 פול ניצח על ההפקה של פפר ומג'יקל מיסטרי טור וזאת היתה ללא ספק השנה שלו, את 1968 חטף לנון והשתלט על הגה ההפקה של האלבום הלבן במובנים רבים. מ-1968 ארבעתם לא יכלו להיות באותו חדר ביחד בלי לריב. לג'ורג' ורינגו נמאס מההתנשאות של פול והנסיונות שלו "להראות להם איך צריך לעשות דברים" ולשלושתם נמאס מהנוכחות של יוקו וחוסר האיכפתיות של ג'ון. לג'ון נמאס מ"שירי הסבתא" של פול והוא לא ראה אף אחד ממטר חוץ מאת עצמו ויוקו. פול רצה להמשיך להיות בלהקת פופ וג'ון רצה לעשות אוואנגארד כאשר לג'ורג' פשוט נמאס להיות מקופח ולחיות תחת הצל של שני כותבי השירים שאף פעם לא העריכו את היכולות שלו יותר מידי. היו אלף ואחת סיבות למתחים וכולן הגיעו לנקודת רתיחה ב-1968 וסימנו את הסוף.

אחד הרגעים הקשים שממחישים לדעתי בצורה הטובה ביותר את האווירה העכורה היתה כאשר פול התעקש לשיר פעם אחר פעם את השירה לאחד השירים וכשג'ורג' מרטין זרק הצעה פול צעק לעברו Why don't you fucking sing it! וזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה שאמריק שמע את ג'ורג' מרטין צועק קללה בחזרה ולא נשאר חייב. Geoff Emerick GRAMMY

מהבחינה הזאת מתואר בצורה מעניינת כיצד המעמד של ג'ורג' מרטין בעיניי הלהקה הדרדר בצורה דרמטית החל מ-1967. כבר לא היתה שום יראת כבוד והוא קיבל את זה בהכנעה.

אמריק זכה בשני פרסי גראמי על ההפקה של פפר ואבירוד והרושם הוא שהגיעו לו עוד כמה בלי למצמץ. ההשפעה שלו על הסאונד של הביטלס היתה אולטימטיבית בכל אספקט אפשרי והספר שהוא כתב הוא מטעם שישאיר אתכם עם טעם מר מתוק בפה להרבה מאוד זמן.

פוסט זה פורסם בקטגוריה אמיר דותן, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s