Please Please Me: יום באולפן

נכתב ע”י backbeat ב-09/09/09

ההצלחה של שני הסינגלים הראשונים – Love Me Do (שהגיע למקום ה-17) ו-Please Please Me (שפתח את רצף להיטי המקום ה-1 של הביטלס) – שכנעו את החליפות ב-EMI שאפשר להשקיע בביטלס. לא להשקיע יותר מדי חלילה, יום אולפן אחד זה מספיק ודי.

ב-10:00 בבוקר, יום שני, 11 בפברואר 1963, החל יום ההקלטות הארוך, במהלכו הוקלטו עשרה שירים. לכל שיר מוקדשת קצת פחות משעה, דבר שמסביר את הטעויות והצחקוקים הרבים שמונצחים באלבום. כך למשל בשיר הפותח את האלבום I Saw Her Standing There (כשג`ון ופול ממש לא סגורים על המילים והאחד שר When I saw her בעוד השני שר Since I saw her).

עוד קודם הגיע ג'ורג' מרטין לקאוורן לראות את הביטלס בהופעה. את מה שהוא שמע שם הוא ניסה להנציח באלבום ולכן החליט שהם יכנסו לאולפן ובלי יותר מדי חזרות הם פשוט יקליטו את כל הסשן הרגיל שלהם.
רינגו נזכר שזה היה ממש קל עבורם: "הכרנו את השירים כי זו הייתה אותה הופעה שערכנו בכל הארץ. בגלל זה היה קל להיכנס לאולפן ולהקליט אותם. גם עניין המיקרופונים לא היה מסובך במיוחד. אחד לפני כל אמפליפייר, שניים מעל התופים, אחד לזמר ואחד לתוף הבס. אבל לא שומעים את תוף הבס ועכשיו כשאני חושב על זה, אני לא בטוח אם זה לא זכרון מבולבל שלי שבכלל היה מיקרופון כזה."
(האם ההוצאות החדשות והמלוטשות יפתרו את התעלומה ויגלו לרינגו את קיומו של המיקרופון האבוד?)

בשנות השבעים אמר גם לנון: האלבום ניסה לתפוס אותנו בלייב וזה הדבר הקרוב ביותר לאיך שאולי נשמענו לקהל בהמבורג ובליברפול. אתם לא מקבלים את האווירה ה"חיה" של הקהל שרוקע איתנו לפי הקצב, אבל זה הכי קרוב שתקבלו כדי לדעת איך נשמענו לפני שהפכנו לביטלס ה"מתוחכמים".

הקריירה של הביטלס הכילה לא מעט מהפכות תרבותיות ומוזיקליות. גם האלבום הזה השיק אחת שכזו כשהלהקה בחרה לשיר שירים מקוריים. האלבום מכיל קאברים שהיו אהובים עליהם אבל רוב השירים הם לנון/מקרטני (באלבום הזה הם עדיין מקרטני/לנון).

אחד הקאברים הוא זה שסוגר את האלבום – Twist and Shout. שאת הקלטתו, כידוע, שמרו לסוף. ג'ורג' מרטין ידע שזה שיר קורע גרונות. ואכן, שני טייקים (ו-12 שעות אולפן קודם לכן) הספיקו כדי ליצור הקלטה מספיק טובה לאלבום ולהעלים את קולו של לנון. ג'ון העיד על עצמו שבמשך תקופה לא קצרה הוא התבייש בעובדה שזה כל מה שהגרון שלו הצליח לספק, אבל החליט להשלים עם כך שכל השאר היו מרוצים מהתוצאה בסופו של דבר.

את התמונה שעל עטיפת האלבום, בה הביטלס מביטים למטה ממרפסות הבניין של משרדי EMI בכיכר מנצ'סטר בלונדון, צילם אנגוס מק'בין. ב-1969 הוא חזר איתם לאותו מקום כדי לשחזר את התמונה בגרסתם הבוגרת לעטיפת Let It Be, אך זו לבסוף הופיעה על עטיפת האוסף הכחול.

לשירים שהוקלטו באותו יום נוספו ארבע ההקלטות הקודמות (משני הסינגלים הראשונים). ובהתאם למהירות בה הכל ארע עד כה (שילוב של חסכון כספי יחד עם הכוונה להדפיס את האלבום לפני שיסור חִנם של החבר'ה מליברפול והקהל יעבור לדבר החם הבא) תוך חודש האלבום שוחרר.

גם 24 שנה מאוחר יותר כשיחליטו ב-EMI להפיץ את האלבומים מחדש בפורמט CD הם לא יטרחו יותר מדי ויזדרזו לשחרר גרסה דלה שמנציחה את מחדלי העבר, עם עטיפה עלובה שאפילו לא נותנת קרדיט לאנשים שעבדו על האלבום, כמו נורמן סמית' טכנאי ההקלטות או אנדי ווייט שהובא להחליף את רינגו בהקלטות המוקדמות. אפילו ג'ורג' מרטין מוזכר כלאחר יד רק במכתב הפתיחה של טוני בארו.
יעברו עוד 22 שנה עד שנקבל מוצר ראוי.

נהדי לזר מרחיב ומוסיף:

לא רק ההקלטות של הביטלס הלכו מהר – גם ההוצאה מחדש שלהן על גבי CD ב-1987. מסיבות לא ברורות, הוחלט להוציא על CD רק את מהדורות המונו של 4 האלבומים הראשונים. במקרה של Please Please Me, המשמעות של זה הייתה לגנוז את הגירסה הסופית האמיתית של שיר הנושא של האלבום.

השיר Please Please Me קיים בשלוש וחצי גרסאות:
1. בסינגל: גירסת המונו.
2. בתקליט המונו: גירסת המונו של הסינגל לאחר מיקס חדש.
3. בתקליט הסטריאו: גירסת הסטריאו שבושלה מחדש מטייקים שונים של השירה, והיא היא הגירסה האחרונה ביותר של השיר.
3.5. באוסף האדום: גירסת המונו שיצאה בתקליט, לאחר רימאסטר דיגיטלי (סיפור שערורייתי בפני עצמו, מאחר ובאלבום האדום המקורי נכללה גירסת הסטריאו של השיר, לא המונו).

אך בעקבות ההחלטה להוציא את גירסת המונו ב-CD, גירסת הסטריאו נשכחה מלב. עד היום. האזנה לגרסת הרימאסטר של השיר תקפיץ מיד כל מעריץ ביטלס שחרש את השיר הזה אינספור פעמים – הטייקים של השירה שונים באופן בולט למדי, וכוללים השתנקות משעשעת של לנון לקראת הסוף.